כאשר נישואין בינלאומיים עומדים בפני פירוק ויש כוונה להתגרש, עולה השאלה, על פי איזה חוק לאומי יש לבצע את הגירושין.
על פי תקנת בריסל IIa לענייני נישואין, ניתן להגיש בקשת גירושין רק במדינה החברה באיחוד האירופי שבה שהה המבקש לפחות שנה אחת לפני הגשת הבקשה, מסבירה הפירמה MTR Rechtsanwälte. זאת אישר בית הדין של האיחוד האירופי בפסק דין מיום 10 בפברואר 2022 (סימוכין: C-522/20).
המקרה הנדון עסק בגירושין בין גבר איטלקי לאשתו הגרמנייה. בני הזוג חיו באירלנד. לאחר הפרידה עבר הבעל האיטלקי לאוסטריה וחי שם קצת יותר מחצי שנה. את בקשת הגירושין הוא הגיש בבית משפט אוסטרי. אולם, בית המשפט לא חש עצמו כמוסמך ודחה את הבקשה.
האיטלקי לא הסתפק בזה. הוא טען שמשך השהות הנדרש צריך להיות לפחות שישה חודשים, כפי שמצוין בתקנה, כאשר מדובר באזרח המדינה החברה באיחוד בה מוגשת הבקשה. אם דורשים מאזרחי מדינות אחרות משך שהות ארוך יותר, מדובר באפליה פסולה מטעמי אזרחות.
טענתו לא נראתה מוזרה לבית המשפט העליון של אוסטריה. לפתרון הסוגיה, הוא פנה לבית הדין של האיחוד האירופי. זה הבהיר שאין מדובר באפליה כאשר נדרש משך שהות ארוך יותר.
במסגרת בריסל IIa יש להבטיח שיתקיים קשר ממשי עם המדינה החברה שבתי המשפט שלה מחליטים על הגירושין. אזרח שעוזב את המדינה שבה חיים בני הזוג בדרך כלל עקב משבר נישואין וחוזר למדינת מולדתו, קושר קשרים מוסדיים, חוקיים ולעיתים קרובות גם תרבותיים, לשוניים, חברתיים, משפחתיים או כאלה הנוגעים לרכוש. קשרים כאלה יכולים לתרום לקשר הממשי הנדרש עם המדינה החברתית. זאת לעומת מגיש בקשה שאין לו קשרים כאלה, כך לדברי בית הדין של האיחוד האירופי.
במקרים של נישואין בינלאומיים יש לשקול תמיד את ההשלכות ולחתום על הסכם נישואין אם יש צורך. עורכי דין מנוסים בדיני משפחה בינלאומיים מייעצים.
